מאבק הוא חלק מתהליכי העיכול של יצירה. רגע שבו הדאגה הופכת לחרדה, אי-נחת לחוסר אונים. מפגש עם השדים שלך, רוחות הרפאים שאורבים לפתחה של כל פעולה יוצרת. רגע שבו אנו נסוגים אל תוך עצמנו, הופכים ליריבים של עצמנו. תופסים וממלאים את כל הזירה. הופכים את האחריות הטוטאלית לאשמה חסרת גבולות. אשמה ללא אחריות.

המתאבק רותם את הרגישות והפוטנציאל שלו כנגד עצמו. הוא מכיר ויודע את החולשות, מכה ללא רחם, מתענג על האפשרות לחשוף את עצמו בפני עצמו. כלוא במרחב האינסופי המדומיין של האני. חופש הדמיון (הכבול למציאות) הופך לחירות המדומיין, העושה כרצונו, משתולל כאוות נפשו.

בבסיס המאבק עומד תמיד האגו. האני המתענג על עצמו: האדם החושב (מדי). רפלקסיה שיצאה משליטה. והגם שיש מידה של אמת וכנות במאבק, והגם שבמאבק עולים לבירור אידיאלים וערכים, המתאבק מניח למאבק להשתלט עליו. שוקע אל תוך מצב של תסכול, והרס עצמי. והגם שלא פעם לאף אחד אחר לא ברור על מה ולמה מתקיים המאבק, הרי שהמתאבק נותר מוטרד ומטריד.

המאבק הפנימי הוא כאבי הגדילה של חיי היצירה. ביטוי של התמודדות עם פחדים. אי אפשר להימנע ממנו כפי שלא רצוי להתעלם ממנו. וכמו בכל מאבק, יש לשאוף לנצח: לחזור ולשחרר את האחריות מתחושת האשמה. בכדי לגדול ולצמוח, ולמען הפעולה והחיים.

שכח את עצמך.